מהו פרריזם?

מערכת פעולה לקראת הקמת הח'ליפות

לדעת פלורנס ברגו-בלאקלר, מערכת הפעולה פרריסטי היא תוכנית להקמת הח'ליפות מחדש ולהרחבתה ברחבי העולם. הוא אינו מצטמצם לארגון מרכזי או לאחווה של האחים המוסלמים במובן הצר של המילה; הוא מתייחס דווקא לאופן פעולה אידיאולוגי, חברתי ופוליטי המבוסס על הפצה הדרגתית של נורמות אסלאמיות במרחבים הרגילים של החיים הדמוקרטיים. מערכת זו פועלת פחות באמצעות עימות גלוי ויותר באמצעות חדירה לארגונים, רשתות עמותות, רטוריקה של קורבנות, גיוס משפטי, לגיטימציה אקדמית והשקעה בתיווך חברתי – חינוך, תרבות, פעילות חברתית, צריכה, מאבק באפליה וייצוג מוסלמים. כך הוא שואף ליצור סביבה נורמטיבית התומכת באסלאמיזציה הדרגתית של הפרקטיקות ומסגרות התפיסה, תוך התקדמות בצורות חוקיות (ומכאן כינויו "אסלאמיזם חוקתי"), מכובדות ומקובלות מבחינה מוסדית. מנקודת מבט זו, ה-פרריזם הוא מערכת פעולה עקיפה, המבקשת פחות את ההשתלטות האלימה על השלטון ויותר את שינוי כללי המשחק, הרגישויות הקולקטיביות וסף הסבירות בחברות האירופיות.

מדוע יש לציין אותו כ-פרריזם?

מכנים אותו "פרריזם" דווקא כדי לא לצמצם את התופעה לארגון של האחים המוסלמים במובן הצר של המילה.

המונח מאפשר להבחין בין שני דברים:

• מצד אחד, ישנה האחווה ההיסטורית, על מבניה, סניפיה, מנהיגיה וחבריה הרשמיים.
• מצד שני, ישנה מערכת פעולה רחבה יותר הנובעת מכך, מערכת מפוזרת וניתנת להתאמה, הממשיכה את הרוח, המטרות, הרפרטוארים והשיטות של המטריצה פרריסטי מבלי לעבור בהכרח דרך שייכות ארגונית מפורשת.

מספר מושגי מפתח מאפיינים אותו:

1. אידיאולוגיה קיצונית

ה-פרריזם מתואר כאידיאולוגיה פוליטית-דתית בעלת אופי אינטגרליסטי, אשר ה-האחים המוסלמים הם "הקבוצה הראשונה שהזדהתה עמה" ו"היוו בתחילה את הבסיס שלה" [4]. האינטגרליזם משלב שלושה ממדים: חזון אפולוגטי המייצר נורמה-קנונית, ממד של מימוש חברתי שהוא גם קולקטיבי וגם אינדיבידואלי, ומטרה פוליטית הממוקדת בשריעה אך מותאמת למרחב חילוני [4]. מדובר בהכנעת כל תחומי החיים – הכלכלי, החינוכי, התרבותי, המשפטי והפוליטי – לנורמה האסלאמית, בדרכים הדרגתיות ותואמות לצורות המוסדיות של החברה המארחת. האינטגרליזם מהווה את המטרה הסופית שאליה כפופים כל המושגים האחרים.

2. יכולת ההסתגלות

עוצמתו של פרריזם טמונה ביכולתו שלא לשכפל את המודל שלו כפי שהוא, אלא להתאימו ולפרשו מחדש בהתאם להקשר הפוליטי ולמעמדם של המוסלמים בחברה המארחת. יכולת ההסתגלות הזו מסבירה את עוצמתו ואת התפשטותו העולמית. ניתן להבחין בשני קטבים אידיאולוגיים עיקריים: זה של חסן אל-בנא, המכונה ווסאטייה (איסלאם הדרך האמצעית), שיוסף אל-קרדאווי הוא הדמות המרכזית המייצגת אותו כיום; והזרם של סייד קוטב (1906-1966), הרדיקלי יותר, שהגותו שימשה בסיס למספר קבוצות אלימות, ואף טרוריסטיות. גמישות זו מאפשרת קיום משותף, בתוך אותה תנועה, של שיח שנראה סותר בהתאם לקהלים אליהם הוא מכוון. היכולת להתאים את עצמה היא התכונה שמאפשרת לאידיאולוגיה האיסלאמית הפונדמנטליסטית לפעול בהקשר לא-מוסלמי.

3. התמקין (העצמה / ביסוס)

ה"תמקין" (בערבית: "ביסוס", "התחזקות", "העצמה") הוא מושג מרכזי במחשבה פרריסטי המתייחס הן למטרה הסופית – שליטה פוליטית כוללת של האסלאם – והן לאסטרטגיה ההדרגתית להשגתה.

הוא נובע מההבחנה הקוראנית בין marhalat al-istid'āf (שלב החולשה, התקופה המקאوية) לבין marhalat al-tamkīn (שלב ההעצמה, תקופת מדינה), המספק את המסגרת האסטרטגית להצדקת ה-האחים המוסלמים: כל עוד האומה נמצאת בעמדת חולשה בשטח נתון, ההטפה (דעוה), ההסתרה והעבודה המוסדית זוכים לעדיפות; כאשר הכוח נרכש, הטלת הנורמה האסלאמית הופכת לאפשרית.

לדברי התיאורטיקן הלובי 'עלי אל-סלאבי, המונח "תמקין" מתייחס ל"שליטת האסלאם על כל דת אחרת ולריבונותו על האנושות כולה". בספרות הפנימית של המסדר, יש להשיג את המטרה בארבעה שלבים עוקבים: (1) הפצת האסלאם, (2) בחירה והכשרה של אנשים, (3) טיפול בחולשות מבניות, (4) ה"תמקין" עצמו.

המקורות הראשוניים העיקריים הם "מסמך תמקיין" (13 עמודים) שנתפס על ידי המשטרה המצרית בשנת 1992, ו"הפרויקט" שנתפס בשנת 2001 ליד לוגאנו בווילה של יוסף נדה, ונותח על ידי סילבן בסון (כיבוש המערב, Seuil, 2005). כתביו של יוסוף אל-קרדאווי מפרטים את התנאים המעידים על מעבר בין שני השלבים. המושג קשור לעתים קרובות לtawtine (התיישבות / התבססות), אסטרטגיה של התבססות טריטוריאלית במערב שתועדה במיוחד על ידי מוחמד לואיזי.

4. המלחמה ההיברידית

"המלחמה ההיברידית של האחים המוסלמים" מתייחסת לשילוב מתואם של אמצעים לא-צבאיים שנועדו לשנות בהדרגה את החברות המארחות. אסטרטגיות נגד יעילות "יכולות להצליח רק אם האופי ההיברידי של הגישה של האחים המוסלמים הובהר במלואו " [11]. היא משלבת מספר תחומי פעולה בו-זמניים: המשפטי (תקדימים חיוביים, פגיעה במוניטין של המבקרים, נורמליזציה של עמדות) [7]; הפחדה ממוקדת, שאינה מכוונת עוד רק למתנגדים פוליטיים ותקשורתיים אלא "יותר ויותר גם לשופטים, לתובעים, למורים ולפקידי ממשל" [17]; ערעור היציבות (בידוד המבקרים, הצבעה עליהם בפומבי, נורמליזציה של האלימות כאמצעי לעימות) [17]; שליטה טריטוריאלית בלתי פורמלית (לקיחת אחריות על "תפקידי שמירה על הסדר בלתי פורמליים לשליטה בשכונות בעלות רוב מוסלמי") [17]; מימון, עם תרומות נכבדות שמגיעות בעיקר מקטר, כווית וטורקיה [21].

5. הדעווה (הטפה אסטרטגית)

הדעוה, או ההטפה, היא אחד המנופים לאיסלאמיזציה הדרגתית של חברות. היא משמשת את כל הזרמים האסלאמיסטיים, אך תופסת מקום שונה: היא דומיננטית בקרב הסלפים והטבליגים, והיא נותרת חשובה עבור האחים המוסלמים המשלבים אותה עם פעילות בתוך המוסדות [4]. במסגרת פרריסטי, הדעווה מכוונת פחות להמרה דתית אישית ויותר לבניית מסגרת איסלאמית הדרגתית בתוך הקהילות המוסלמיות באירופה.

6. אנטריזם

"אנטריזם" הוא האסטרטגיה המרכזית של פרריזם בהקשר האירופי. משרד הפנים הצרפתי מגדיר זאת כ"גישה יזומה של גורמים או תנועות בדלניות מסוימים להשתלב במוסדות, עמותות או מבנים ציבוריים או פרטיים במטרה להטמיע בהם בהדרגה תפיסה פוליטית של האסלאם, לעתים קרובות תוך הסתרת כוונותיהם האמיתיות מאחורי שיח שנראה לכאורה תואם לעקרונות הרפובליקניים" [6].

אסטרטגיה זו מבוססת על שלושת המרכיבים המרכזיים הבאים: הסתרה – דיבור כפול – הצגת עצמך כקורבן [6, 15]. שלושת המרכיבים הללו פועלים כמערכת משולבת:

• ההסתרה היא הסתרת זהותה הארגונית של התנועה עצמה והמטרות הדוקטרינריות האמיתיות: קשרים מבניים לא מוצהרים, מימון לא שקוף, ודוקטרינה קיצונית המושתקת במרחב הציבורי. היא נשענת על תרבות סודיות שירשה מהקמת האחווה בידי חסן אל-בנא [6].
• הדיבור הכפול הדבר מתבטא בשימוש בשתי שפות בהתאם לקהל היעד: שיח מנומס ורפובליקני המכוון למוסדות, לתקשורת ולציבור הרחב במערב; ושיח דוקטרינרי וקיצוני המכוון למאמינים, לרוב בערבית, בדרשות פנימיות או בכתבים תיאולוגיים [15].
• הפיכתו לקורבן היא הצגת עצמה כקורבן לעוינות מבנית מצד החברות המערביות (בעיקר באמצעות הקטגוריה של "איסלאמופוביה") כדי לנטרל את הביקורת, לגייס בריתות פוליטיות ומשפטיות, ולהפוך את הבחינה הביקורתית של האידיאולוגיה לתקיפה נגד המוסלמים כקבוצה [6, 15].

האסטרטגיה של "השתלבות" מתבססת על גיוס ממוקד של אנשי אליטה (מהנדסים, עורכי דין, אנשי אקדמיה, מנהלי חברות) המכהנים בתפקידים אסטרטגיים, ועל מעורבות שיטתית במוסדות מקומיים, לאומיים, אירופיים ובינלאומיים [15]. באירופה, ההאחים המוסלמים ויתרו במכוון על הקמת מפלגות אסלאמיות כדי לתת עדיפות לאסטרטגיית השפעה זו לטווח הארוך.

7. הלגליזם

"לגליזם" מתייחס לשימוש האסטרטגי של ההאחים המוסלמים במסגרת המשפטית הדמוקרטית ככלי מרכזי לשינוי חברות המארחות. זהו החותם המתודולוגי של הפרריזם האירופי, אשר ויתר במפורש – בהקשר המערבי – על כיבוש כוח באלימות או בדרך מהפכנית, כדי לתת עדיפות לדרכים החוקיות שמציעה מדינת החוק. הליגליזם פרריסטי פועל בשלושה מישורים משולבים: הציות הפורמלי לכללי מדינת החוק (הקמת עמותות לפי חוק 1901 או מקבילותיהן ASBL, עמידה בחובות הדיווח, בקשת מענקים ציבוריים, השתתפות במנגנוני הדיאלוג המוסדי עם הדתות); ניצול אקטיבי של החוק (שימוש בבתי המשפט ליצירת תקדימים חיוביים, שימוש שיטתי בחקיקה נגד אפליה כדי להפוך את "הבחינה הלגיטימית של האידיאולוגיה האסלאמית להפרות של זכויות אזרח הניתנות לתביעה " ו"לנרמל את עמדותיו על ידי קביעת מסגרות משפטיות התומכות ביעדיו לטווח הארוך") [7]; עיצוב מחדש הדרגתי של הנורמות באמצעות גיוס המסגרות המשפטיות של זכויות האדם והכלים הבינלאומיים (האו"ם, מועצת אירופה, ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי). המשפטנות מבדילה אפוא מבחינה מבנית בין פרריזם לבין הג'יהאדיזם: בעוד שהאחרון מתעמת חזיתית עם הלגיטימיות של הסדר המשפטי המערבי, ה-פרריזם מנצל אותו כמשאב וכזירת קרב.

8. חתרנות

חתרנות פרריסטי היא צורה של ג'יהאד לא אלים, אשר "אינה עושה שימוש ישיר באלימות פיזית, אלא בכפייה פסיכולוגית". היא מורכבת מ"הפניית כוחו של האויב נגדו מבלי שישים לב לכך, השגת שינוי בהתנהגותו, כך שיכפור בערכיו בהסכמתו" [8]. תהליך סבלני זה מפעיל שלושה מנופים: הסחת דעת, פגיעה במורל ודיבור כפול [8]. החתרנות מכוונת במיוחד להפוך את דפוסי הפרשנות האסלאמיים לשיח הדומיננטי בפוליטיקה, בתקשורת ובאקדמיה, ולשלול את הלגיטימיות של כל ביקורת על ידי תיוגה כ"איסלאמופוביה" או "עוינות כלפי האסלאם" [21]. זוהי הצורה הדומיננטית של הג'יהאד בחברות המערביות החילוניות, הנבדלת מהג'יהאד ההתקפי והצבאי [8]. הליגליזם והחתרנות מהווים צמד תפעולי: הראשון מספק את חזות הכבוד שהשני מנצל לעומק כדי לעצב מחדש את הקטגוריות המנטליות והמוסריות של החברות המארחות.

9. קהילתיות / בדלנות

הקומוניטריאניזם פרריסטי מתייחס להקמה הדרגתית של סביבה מוסלמית המאורגנת כמרחב קולקטיבי בעל אוטונומיה יחסית, עם מוסדות משלה, רשתות חברתיות, חינוכיות, תקשורתיות, כלכליות ולעיתים פוליטיות. לוגיקה זו עשויה ללבוש צורה קהילתית כאשר היא מכוונת בראש ובראשונה לחיזוק תחושת שייכות נפרדת בתוך החברה הכללית; היא עשויה להתפתח לכיוון של בדלנות כאשר היא נוטה לדחייה מעשית של הנורמות המשותפות לטובת נורמות מתחרות. אך לא הקהילתיות ולא הבדלנות מספיקות כדי להגדיר את הדינמיקה הזו במלואה. ייעודן העמוק הוא התפשטותי: לא מדובר רק בהפרדה, אלא בהרחבת השפעה, בהפעלת לחץ על הסביבה החברתית והמוסדית, ובשינוי הדרגתי של כללי המשחק. מנקודת מבט זו יש להבין את אמצעי ההשפעה, החדירה וההתערבות: הם אינם שוליים, אלא נמצאים בלב אסטרטגיה של הפצה, השתלבות וכיבוש נורמטיבי. הקהילתיות מהווה אפוא את הבסיס החברתי, הפרדתנות היא אחת הצורות האפשריות, וההתערבות היא אחד מאופני הפעולה העיקריים המשרתים את ההיגיון של ההתרחבות.

10. הדוברות הכפולה

הדיבור הכפול הוא הרגל השנייה בטריפטיכון של האנטריזם (ראו סעיף 6). הוא מתבטא בהפגנת תמיכה פומבית בערכים הרפובליקניים והדמוקרטיים, תוך רדיפה פנימית אחר מטרות שאינן עולות בקנה אחד עמם [15]. הוא מאפשר הן להרגיע את המוסדות, הן להבטיח מימון ציבורי, הן להקנות לגיטימציה בעיני נבחרי הציבור והן לשמור על לכידות דוקטרינרית פנימית. ה-DGSI מדגישה בהקשר זה כי האחווה "מציגה פנים אליטיסטיות, משכילות, ולכן מרגיעות, אותן היא משלבת בפניות למוסדות מקומיים, לאומיים, אירופיים ועולמיים במטרה להקנות לעצמה לגיטימציה" [15]. הוא פועל הן כטקטיקה דיסקורסיבית (בחירת הרטוריקה בהתאם לקהל) והן כמנוף לחתרנות (השתתפות בפגיעה במורל של החברות המארחות באמצעות הדיסוננס המנוהל בין התדמית המוצגת לבין המטרות האמיתיות).

11. הפיכתו לקורבן

הפיכת עצמך לקורבן היא הרגל השלישית בטריפטיכון של האנטריזם (ראו סעיף 6). היא מתבטאת בהצגת עצמה כקורבן של חברה מערבית הנחשבת כעוינת מבחינה מבנית (בעיקר באמצעות הקטגוריה של "איסלאמופוביה"), במטרה לנטרל את הביקורת, לגייס בריתות פוליטיות ומשפטיות (זכויות אדם, מאבק בגזענות, דה-קולוניאליזם) ולזכות בלגיטימציה מוסרית במרחב הציבורי. היא הופכת את הבחינה הביקורתית של האידיאולוגיה לתקיפה נגד המוסלמים כקבוצה [6, 15]. כמו כן, היא מהווה את הדלק השיחני העיקרי של הלגליזם ההתקפי, מה שהופך אותה לכלי במחלוקות בפני בתי המשפט הלאומיים והאירופיים.